איך יתן האדם אל לבו לנצל כל רגעיו לתורה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

יזכור אדם כי לאחר שעה מיתה, ושוב אין לו כח עוד לתקן, ואין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המות, וכל רגע ורגע שיש לו בעולם הזה שנתן לו הקדוש ברוך הוא, הרי הוא מתנה עוברת ממש, כי אינה אלא עכשוית, כלומר דאי אפשר להשתמש בה לעולם רק מיד ממש, ואי לא, כלל כלל לא, ואפילו מי שעוסק בדבר שמותר לו על פי הדין לעסוק בזה ואין לו עוון, אבל כיון שהוא חי ואיננו משתמש בזה לתורה הוא פסד הפסד נורא שאין לו שיעור וגדר, כמו שאמר ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בנו בצאתם מהמערה, מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, ולא איירי במתבטלים מן התורה בסתם אלא בעסוקים לפרנסתן, ואף על פי שצריך קצת לפי צרכי הגוף, אבל צריך להחריק בזה במסירות נפש כל מה ששייך במציאות, כמו שאמר ר' שמעון בן יוחאי, אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה, כי יצר סמוך ואינו נראה תמיד אומר לאדם מה מוכרח לו לעשות עתה לפי צרכו, ואמנם עיקר כוונתו שעל כל פנים לא יהיה פנאי לנצל הרגע הזה של החיים הנתונים במתנה עכשוית עוברת, שעוד רגע אחד יתבזבז ויבטל, אף על פי שהתורה מזומנת תמיד לפני כל אד ואחד, והרי זמן והרי תורה ויש לנו פה ללמוד, וצריך להלחם ממש על כל עת ורגע כל ימיו, כי עור בעד עור וכל אחר לאיש יתן בעד נפשו, ועל התורה גם נפשו נתון יתן ולא ירע לבבו בתתו.

וישים אל לבו כי הזמן שברא הקדוש ברוך הוא הנה הוא מורכב מעבר הוה ועתיד, ומה שעבר לעולם לא יוכל להשיב לידו, ומה שעתיד איננו יודע מה יהיה, וגם אין הוא עכשיו מונח בזה ולא נלחם על זה, אלא הוא נלחם על הרגע הזה ממש, לא על מה שכבר נעשה קודם רגע ולא על הרגע הבא תיכף, אלא על עתה ממש הוא נלחם, אם לא ינצח יהיה מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, ואם ינצח הוא מתוקן ושלם ואשרי לו בזה ובבא.

כללו של דבר, רגע המנוצל ורגע המבוזבז, זה וזה עוברים תיכף לאחר רגע ולא יותר, הזריז נשכר, והעצל אין חקר לגודל עוצם הפסדו ושטותו, כי החיים הם כצל עובר וכל אחד הולך בדרכו, ואחר כך יימצא כל אחד בסוף הדרך שהלך בה, זה הלך וזה הלך, ואין חילוק ביניהם, אלא זה שהלך בדרך הטובה, עכשיו הוא בטובה לעולם, וזה שהלך בדרך הרעה, עכשיו הוא ברעה לעולם, ואיש לא זכר את הדרכים את הקשיים ואת הנסיונות, כי אינם כלום באמת, רק כצל עובר ממש, ונדמים כהררים התלויים בשערה, וכן אמרו במדרש קהלת רבה, אמר ר' פינחס, הואיל והבל הם ימיו של אדם ומספר הם וכצל הם, א"כ מה הנאה יש לו בחיים, אלא יתעסק בדברי תורה שכולן חיים, ואמרו שם ימיו כצל עובר, כצלו של עוף הפורח וצלו עמו, וכצלן של דבורים דהוא עבר וטוליה עבר עימיה.

והאמת אם לא היה זה דבר נחוץ כל כך לנצחיות החיים, אז היה גם כן צריך להתבונן בנפשו מה ייטב לו, מכל שכן שמדובר בכל מהותו ונצחיותו לעד ולעולמי עולמים אם לחיים ואם למוות חס ושלום, ומוכרח הוא להרגיע נפשו הסוערה כים נרגש מדמיונות היצר הרע, וישית בנפשו כי ממה נפשך איך שיהיה ואיך שייעשה, הלא הזמן הזה עבור יעבור תיכף מועף ביעף ולא ישוב עוד, בין אם נצטער בו, ובין אם נתענג בו, ולא ישאר לו שום זכר מזה, לבד מן ההשפעות המשתלשלות, שאדרבה מתהפכים מן עצם המעשים, ומוטב לו בודאות גמור בלי ויכוח שיצטער הצער הקט החולף הזה ולא יצטער הצער הנצחי העצום והנורא האחר, וגם הצער הרגעי הזה יחלוף ממנו אחר ההתחלה, כי כל ההתחלות קשות, ובפרט אחר שיכניע את היצר בדברים ומעשים, יראה ויטעם בטוב ה' ויווכח שהוטב לו דוקא על ידי זה גם בעולם הזה.

ובפרט אם הוא רואה כל הסובבים אותו בטלים מן התורה לשום טעם שבכל העולם, יאמר לנפשו כי בכל אופן יעבור כל הזמן הזה תיכף עלי ועליהם ועל כל העולם, ולכל אחד יהיה בידו את אשר עשה בעת ההוא, ואם יתגבר אז, הרי הוא נוטל שכר כולם, ומראה בעצמו שהתורה חשובה בעיניו יותר מהעולמיות ויותר ממה שבעיני שאר הבריות, והרי הוא נתעלה מהם וגדל בתורה.

ובכל רגע ורגע שיש בידו בחירה מה לעשות בו הרי הוא נתון במלחמה, ועליו הכתוב אומר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע וגו' ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך.

הורד כ-PDF

מאמרים נוספים

רבי טרפון מכבד את אמו

לאמו של רבי טרפון לא היו נעליים, רבי טרפון דאג שהיא לא תלך יחפה. על כך תשמעו בסיפור.

2 מחשבות על “איך יתן האדם אל לבו לנצל כל רגעיו לתורה”

  1. ניצול הזמן אצל רבי חיים שמולאביץ זצ"ל
    באחד מהימים פנה ראש ישיבת מיר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל לבני ביתו בעת שסעד בארוחת צהרים, באומרו 'שנינו באיוב "מי יתנני כירחי קדם" אין לך ימים שהאדם שרוי בטובה יותר מאותן ימים שהאדם שרוי במעי אמו, אוכל ממה שאמו אוכלת שותה ממה שאמו שותה ומלמדין אותו התורה כולה', כך אמרו חז"ל.
    לי לוקחת אורחה שלש דקות, עובר במעי אמו אף לזאת אינו צריך, הוא לומד תורה בלי כל הפסקה כל העת, ועל זה אמר איוב מי יתנני כירחי קדם, שבאותם חודשים בהם שורה העובר במעי אמו יכול הוא לעסוק בתורה כל העת ללא הפרעה כלל אף לדבר מאכל קיומי.

    בני הבית מספרים שבליל שבת אחר התפילה היה לו לראש הישיבה חברותא קבוע ללימוד מעמיק, למשך פרק הזמן עד שהיו באים כל בני הבית ומתכנסים לאכול את סעודת השבת, ורק כשכולם הסבו סביב השולחן היה ניגש לשולחן השבת.

    בהקשר לכך סיפר ש"ב רבי אבגדור נבנצל שליט"א ששאל את ראש הישיבה הגר"ח זצ"ל על דברי הגמרא בפסחים שהקשתה שכתוב אחד אומר לה' וכתוב אחד אומר לכם, הא כיצד, חציו לכם וחציו לה', והקשה, מדוע לא תירצו בפשטות, שניתן לקיים את שניהם, על ידי שיאכלו סעודה הגונה, ותוך כדי הסעודה ידברו אך בלימוד וכך יקיימו גם לכם וגם לה'.

    השיב על כך רבי חיים בדרך צחות, העושה כן אין זו אכילה ואין זה לימוד, וממילא אינו מקיים בכך לא לכם ולא לה'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשמו לניוזלטר שלנו

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

מכיר כבר את הבקיאות שבדף היומי, אבל... מרגיש שיש מה להוסיף מעבר?

קבלו הערות ופנינים יקרים על הדף היומי לתיבת הדוא"ל שלכם

דילוג לתוכן