יש אנשים שבאמת יראת ה' נוגעת בלבבם מאד, ומשוים ה' לנגדם תמיד, ומשמרים בדקדוק כל המצוות קלות כבחמורות, אכן גדלות הנפש נכרת בם, אלא דיש עליהם תמיהה אחת גדולה יותר מגדלותם, שמאחר שהוא כל כך ירא את ה' ושמח במצוותיו, אם כן איך יתכן שיהיה לו כמה זמנים בכל יום שהוא בוטל מדברי תורה בעבור איזה שחוק ושיחה בטילה או מעשה ופעולה שאין בה צורך, ופעמים אפילו יתכן שישב וידום בסתם, ואיך איננו ירא אז את ה' הגדול שצוה ואמר בתורתו והיו הדברים האלה וגו' על לבבך וגו' ודברת בם, והוא חייב בזה בכל עת ובכל שעה, ובטול תורה כנגד כולם, ודבר ה' הזה הכרת תכרת, ועוד אין חקר מאמרים לרוב אין מספר ממש.
אבל באמת יתכנו כמה חלאי נפש שיבחנו אצלו באיזה מהם נלכד בשחיתותם, ראשונה דהלא אמרו בגמרא שכיון שעבר אדם עבירה הותרה לו, הותרה לו סלקא דעתך אלא אימא נעשה לו כהיתר, וצריך יישוב למה אמרו בלשון זה וחזרו ואמרו בלשון מתוקנת, יאמרו מתחלה בלשון מתוקנת, אלא כל המתבונן מיד יראה שהכוונה שבאמת נעשה אצלו היתר גמור מצדו, שמחשב בדעתו שנתברר אצלו לדינא שזה מותר ודאי בלי ספק, לכך אין לו מורא על זה, והטעם כי אחר שחטא פעם אחת אז יש בידו לקום מרפשו ולעשות תשובה, אבל דבר זה הוא משאוי גדול ומנוגד הרצון אחר שנכנס בו היצר פעם ראשונה, לכך אומר לו יצרו מה לך אך הבל נהגת בדבר זה איסור כל ימיך אחר שיש לך פנים אחת ושתים ושלש ויותר להיתר גמור, על ידי צירוף ופלפול כך וכך, ובזה מוציאו מן העולם בענין הזה, אף על פי שבשאר הדברים הוא ירא את ה' בכל מאודו, ואף אדם זה שהוא ירא את ה' יש לו לירא באמת גם מביטול תורה, אם לא שנעשה לו מעשה עם יצרו הרע כמו שנתבאר.
והנה רפואתו איש אשר כזה הוא ההתבוננות ולשית חשבון בנפשו, כי הרבה פעמים מאד אירע שיש לאיש אחד נסיון בדבר, ואינו עומד בו רק לסבת חסרון ההתבוננות, רצוני שאם יאמר לנפשו חכי מעט קט ואערוך חשבון ואשיב לך, אז יהיה לו שהות לימלט מן היצר הרע, כי יאמר ליצרו וזה לשונו, אם הוא מותר וטוב אעשנו, ואם יש כאן חשש איסור אברח ואתרחק ממנו, אבל לא אתעלם מן החחשות עד לאחר המעשה, ואז ישוב ויתבוננן שנית על המעשה אם אין בו באמת שום חששות של היפך רצון ה', כגון לעשות איזה דבר שיש בו ביטול תורה באיכות רגע אחד שצריך התבוננות כדי לינצל ממנו, ואז יחליט בדעתו מה שיחליט, והעיקר שכבר התבונן, ואז יש להעמיד שלפי יראתו את ה' על פני יראתו את נגיעותיו הוא יבדל מן האיסור, אבל לחיות בלי ההתבוננות הוא חורבן גדול ועצום, כי אפשר לאיש אשר כזה ליפול בשחת אחת לאחת כל ימיו, ולכן המואס בירידה וההפסד יתבוננן תמיד ממש בכל מעשיו וינהלם לפי רצון ה'.
עוד חולי אחר יש הגורם לזה, והוא כי יש מין יראי שמים שעיקר יראתם היא שלא לעשות עבירות, אבל לעשות החיובים המוטלים עליו יתעצל בזה עצלות גדול, וגם זה פלא ותמה, כי מצד אחד הוא דחיל חטאין מאד, ומאידך איננו מקיים המצוות כתקנן אפילו כזבלין וגורפי ביבין, ועל ידי זה איננו ישן בעתו ולא מקיץ בשעתו, ואין הוא מוצא פנאי לעסוק בתורה, ואין צריך לומר שמימיו לא היו לא קביעות עתים לתורה, אלא פעם בחוץ פעם ברחובות, וכל פעם יש לו טענות גמורות נכוחות חכמות משבעה משיבי טעם.
והנה זה עצל גדול הוא, ויש לו נפש טובה אילולי המדה הרעה אשר פשטה בה, וצריך לו הרבה עמל והתגברות ליגדל, כי מום זה גם הבל וחלי רע הוא, כי יש כמה אנשים לרוב שהיו ראוים שייעשו אנשים גדולים בתורה, ולמה לא נעשו כל אלה גדולים בתורה, ועל מה נעשו רק היחידים דוקא גדולי תורה ועבודה, הטעם כי רוב בני האדם דעתם נוטה להקל לעצמם בענין צער וטלטלת הגוף והנפש, ומעדיפים הקלות על פני הקושי והעונג על פני הצער המנוחה על פני העמל והמרגוע על פני היגיעה, וטענות שלימות בפיהם, לא תוכל לבטלם בדבור אחד, כי חכם עצל בעיניו משבעה משיבי טעם, זה יאמר לך כי אסור בתכלית האיסור החמור לענות נפש יותר על כדי כוחותיה, ולפי זה נצרך לו תמיד קצת נפישות, והאמת עמו, אלא חד מן תרין, או שהוא באמת מחלושי העם שאינם ראויים לתורה, דהיינו שהוא מן החולים האנוסים ממש, וזה אינו שכיח כלל, ואדרבה כמה חכמים היו חלושי המזג יותר מן הבטלנים, או טעם יותר נראה על דרך כלל, שהוא אינו יודע הגדר והשיעור של דבריו, כי אם מצד הדין הוא נצרך לעמול כל היום בתורה ושעה אחת לשכב ולשוח שיחה בטילה, א"כ למה של היום ינוח וילמוד קרעים קרעים, והלואי שעה אחת ילמוד כדת, אחר יאמר לך, כי כל מה שהוא מתבטל הטעם כי עתה הוא רק בירידה, שכדרך שהגוף עשוי להיות חולה כך הנפש, ובעז"ה לאחר זמן הוא יתחזק וילמוד תורה באחרונה יותר ויותר בהתמדה מכל ימיו, גם זו טענת אמת גמור, אבל אין זה פוטרו מלעמול בכל כחו גם עתה, והתוצאות יגדלו לפי הזמן, רצוני שעתה ילמוד בהתמדה חומש וכיוצא בזה וכחזקו ילמוד גמרא, אי נמי עתה יקרא הגמרא בהבנה מעט ובאיתנו יחזור ויעיין בה כיאות, אבל לא יפטור עצמו מן התורה לעולם כאמרז"ל ומנה לא תזוע שאין לך מד טובה הימנה, אבל אם ינוח עכשיו אין טעם לומר שלא ינוח כל ימיו, וכל ימיו אמור יאמר שבעז"ה תיכף הוא מתחזק ומיד יצלול בחוזק במים אדירים בתורה הקדושה, והטעם שלעולם הוא נותר במצבו עד שיכיר שגגתו הוא, כי הוא שכח שלא החולשה והחולי הכריעוהו ועכרוהו, כי אם היצר העצלה שאמר לו אדוני למה תהרוג עצמך ואתה צריך מנוחה, ולא היה לו לשמוע לו ולהאמינו, כי היה עונה לו לחש כי יבואו ימים ארוכים וקצרים שננוח הרבה כההוא מעשה בגמרא, והנה זה כנעשה זקן והנה לאטו שם על לבו איך שבערמה קטנה בזבז יצרו את ימיו, אז מכה כף אל כף וזועק מרה על טפשותו, ואם עדין אינו מכיר האמת הוא מצדיק בורותו כמי שין בו אשמה, ועצב עמה עד לקבר, ויש שאומרים עוד כמה מיני טענות נכוחות ושאינם נכוחות יארך זכרם, לבד מהמתייאשים מעיקרא באמרם שלא להם הגדולה ותפארת כי הם פשוטי עם העמלים בהבל, וגם להם טענות כחש וכזב לאין חקר, אלא הכלל והעיקר הגדול שישים האדם נפשו בכפו וישליכו מנגד לעזוב כל המנוחות וכל חמודי עולם השקר ללמוד תורה בהתמדה וברציפות בלי שום עסק אחר כלל, על מנת צער ועל מנת יגון ואנחה דוקא ודוקא, כי אם לא כן, מובטח לו שלא יכיר מהו גדלות בתורה בעצמותו, רק אם אליבא דאמת הוא מכיר בעצמו או שיש חכמים שמכירים בו שנצרך למנוחה כדי שלא תתבלבל דעתו עליו, אז יתן דעתו שהוא בסכנה גדולה על כל ימי חייו שבזה ושבבא, וישער בנפשו הנצרך לו מן המנוחה לא פחות ולא יותר, ויעשה לו סדר מדוקדק על זה ולא יוותר יותר ממה שהוא נצרך ועור בעד עור וכל אשר לו יתן בעד נפשו שלא יטלוהו ממנו, ומי שנוהג כן כשורה וגם מתפלל על זה כדקא יאות אז אדרבה מובטח לו בבטיחות גמור בלי ספק, שבמעט זמן יחוש טעם טוב התורה ולא יחפוץ עוד בהבל כאשר בראשונה, ויקל עליו עשרת מונים מן ההתחלה, כי כל ההתחלות קשות, ואז יהיה חכם גדול בתורה בלי ספק, באמת ואמונה כל זאת. ראה אחי כמה תלוי בהחלטה ומעשה טוב, שבור את יצרך עתה וגמול ההחלטה בלבך וראה ועשה כתבנית אשר אתה מראה, אם נפשך יקרה לך, וה' יהיה בעזנו על זה תמיד לעולם.
