בענין מי שטבעו קשה לתורה

שני כחות יש באדם, (כמבואר בשער הגלגולים הקדמה י' עיין שם) אחד מקיף לו ואחד פנימי אליו, כח המקיף הוא המניע והפנימי הוא המכביד, וכובש התנועה, ואמנם אין מוכרח שתהיה סתירה מן האחד לשני, כי פעמים שניהם צדיקים ומכוונים דבר אחד, או שניהם היפך מה שנזכר, או אחד כך ואחד כך, וכגון דשניהם צדיקים, אזי בעסקו בתורה ינוע בטוב מצד כח המניע, והמכביד ישתוק וישמח בזה, ובפעולה בלתי טובה, לא די שהמניע שותק גם המכביד שולח ופורס תכונתו, ומכביד על כל האדם בתקיפות גדול עד שיש בו כל כך עצלות במעשה ההוא שכבר הוא נמנע ממנו ואינו עושהו, אם לא כולו, חציו ואם לא חציו משהו על כל פנים, וכן אמרו באבות דרבי נתן (פרק ט"ז): "בזמן שאדם מחמם את עצמו והולך לדבר זימה כל אבריו נשמעין לו מפני שיצר הרע מלך הוא על מאתים וארבעים ושמונה אברים. כשהוא הולך לדבר מצוה התחילו מתעצלין לו כל אבריו מפני שיצר הרע שבמעיו מלך הוא על מאתים וארבעים ושמונה אברים שבאדם ויצר טוב אינו דומה אלא למי שהוא חבוש בבית האסורין שנאמר מבית הסורים יצא למלוך (קהלת ד' י"ד) זה יצר טוב", וכן אמרו אסתר רבה (פרשה ג' סימן ד'): "יתיב ומשתעי כל יומא ולא לעי וקאים לצלאה והוא לעי יתיב ומשתעי כל יומא ולא לעי יתיב למיתנא ולעי, הוי ולא אותי קראת יעקב הלואי לא הכרתיך יעקב מפני כי יגעת בי ישראל", עד כאן, כי הזריז בדבר שאינו ענין לתורה ורצון הבורא יתעלה, עצל הוא, והלהוט אחר התענוגים עייף בקרבו לתורה, והלהוט אחר התורה עייף בקרבו לתענוגים.

ואמנם יש לך אדם שכח המקיף דיליה הוא צדיק באמת, והוא זריז וחרוץ בתורה ועבודה בחריפות גדול בכל מאודו, וזהו רצונו על אמת, ואף על פי כן יש לו בקרבו מלחמה גדולה, יען כי כח הפנימי שלו אינו צדיק כאשר כח המקיף, ונגרם על ידי זה סתירה קצת, דמחד גיסא חשקו בתורה באמת ואין חפצו בהבל, והוא משים כוחו בתורה, ומאידך גיסא יש לו מדת עצלות בתורה ולא בהבל.

וכמו כן יש לך אדם אשר הוא בסתירה הפכית מן הנזכר, והוא דמחד גיסא בעסקו בתורה, אף שאין מכוון אצלו להגות בה כיאות, מכל מקום אין לו בזה כל כך עיכוב, כי הכח הפנימי שלו הוא צדיק, ואינו חפץ להכביד אצלו העבודה חס ושלום, אבל לבו של אותו האדם נתון אל ההבל, ובזה הוא שם עצמו בכח תנועתו, להרבות הבלי העולם כל מה שיוכל, השם ישמרנו ויצילנו, ואמנם יש לו חסד גדול מאת ה' דאף שהוא משתדל בהבל, יש בו כח עיכוב עצלות בזה להחזירו למוטב, והוא מצד כח הפנימי שבו.

והנה באלו הסתירות הזכורות, אמת שמלחמה חזקה יש לכל אחד בעצמו, וכל דאלים גבר, אבל לפי טבע הדברים על דרך כלל, הכח המקיף הוא העשוי לנצח ולהפך הכח הפנימי אל מה שהוא, אם צדיק צדיק, ואם חס ושלום היפך זה, כמו כן טבע הדברים, השם ישמרנו ויצילנו.

ואמנם פשוט הוא דכל זה הוא בטבע בעלמא בסתם, אבל על ידי עבודה ועל ידי תפילה הוא משתנה בלי ספק, וכמו שאמרו חז"ל בנדה דף ע', מה יעשה אדם ויחכם, ירבה בישיבה ויבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, והא בלא הא לא סגי, עיין שם.

וכבר היו הרבה חכמים שבתחלה לא היו כמו שהיו, וחזרו בהם בדוחק עד שהיו מה שהיו, וכמו כן אתה אחי חביבי אהובי, ראשית אל תתמה ואל תתפלא מהיפוך הטבע בזה, כי כך היא דרכה של התורה הקדושה שתתעלה, שהיא מיישרת כל מעקשים, ושנית אל תדמה בנפשך להצליח במעט אוכל ומשקה ושחוק, כי אם בצער ועינוי ותפלה זכה תמיד, ושלישית לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה (אבות פ"ב, מט"ז).

בא וראה מרבי אליעזר בן הורקנוס עליו השלום, בן כ"ח שנה היה ואפילו דברים ידועים לא ידע כמאמרם ז"ל בפרקי דרבי אליעזר פרק א' דאמר לו רבן יוחנן בן זכאי מימיך לא למדת קריאת שמע ולא תפלה ולא ברכת המזון אמר לו לאו, אמר לו עמד ואלמדך שלשתן. ישב והיה בוכה. אמר לו בני מפני מה אתה בוכה, אמר לו שאני מבקש ללמד תורה. והיה אומר לו שתי הלכות כל ימי השבוע והיה חוזר לו עליהן ומדבקן וכולי עיין לשם כל הענין .

ועל כל פנים כמה תעניות משונות התענה רבי אליעזר עליו השלום, כמבואר שם ובאבות דרבי נתן, כמה בכיות בכה, שכל כמה תיבות שוב כתוב לשם, "ישב לו והיה בוכה", כמה היה עמל בתורה ועזב כל חמודי עולם, כמבואר שם בפרק ב' אלו קרקעות בקשתי מלפני הקדוש ברוך הוא היה לפניו לתן לי, שנאמר (תהלים כד, א) לה' הארץ ומלואה תבל וישבי בה, ואלו כסף וזהב בקשתי היה נותן לי, שנאמר (חגי ב, ח) לי הכסף ולי הזהב נאם ה' צבאות, אלא לא בקשתי מלפני הקדוש ברוך הוא אלא תורה בלבד, שנאמר (תהלים קיט, קכח) על כן כל פקודי כל ישרתי, כל ארח שקר שנאתי.

ותראה איך שלפי הטבע לא היה לו לרבי אליעזר להעשות מה שנעשה, וכן אמר לו אביו בתחלה, והלא בן עשרים ושמונה שנים אתה ואתה מבקש ללמד תורה, אלא קח לך אשה ותוליד לך בנים ואתה מוליכן לבית הספר, ומה עשה הוא, עשה שתי שבתות ולא טעם כלום, עד שנגלה לו אליהו זכרונו לברכה ואמר לו, בן הורקנוס למה אתה בוכה, אמר לו מפני שאני מבקש ללמד תורה, אמר לו אם אתה מבקש ללמד תורה, עלה לירושלים אצל רבן יוחנן בן זכאי.

בא ולמד ממעשה דרבי עקיבא שאמרו עליו (פסחים מ"ט): תניא, אמר רבי עקיבא, כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור . ובן ארבעים שנה היה כשבא ללמוד תורה, ולא היה יודע ללמוד, וראה אבן אחת שנוטפין עליה מים תדיר, ונעשה חור בהאבן, אמר להם איך זה, אמרו לו עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים (איוב י"ד, י"ט), מיד נשא רבי עקיבא קל וחומר בעצמו ומה אבן כו', והיה אוחז בראש הלוח האותיות, ובנו בראש הלוח, והיה לומד כל האותיות וכל התורה, עד שאמרו בגמ' שכולהו אליבא דרבי עקיבא, ואמרו למה היה רבי עקיבא דומה באותה שעה לסתת שבא לחצוב הר גדול, אף שבטבע לא יתכן וגם שום בריה לא תשמע שאדם אחד יעשנו מישור, מכל מקום הוא נתעקש על זה, ראה סלע אחד, נכנס תחתיו, נטלו והיטלו אל הים, אמר לו אין כאן מקומך, עד שסיתת כל ההר כולו, ואמרו עליו איך שהיה עוסק בתורה מתוך הדחק והיה מבעיר קש להעיר לו בלילה, אמר לו לרבי עקיבא אבדתנו בעשן, ולא שמע להם, ובעת הגזירה היה מקהיל קהילות ברבים עד שהרגוהו במיתה משונה, ה' יקום דמו, כי היה אומר קל וחומר, ומה במקום חיותנו כך במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה.

ורבי הקדוש בשעת פטירתו, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר: רבש"ע, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה.

ורבי אלעזר ברבי שמעון שהיה בצעירותו מגביה ב' חמורים להוריד מן הגג, עיין שם כל המעשה בשיר השירים רבה (פרשה ה' סימן ג') על הפסוק (שם ה, יד) מעלפת ספירים, וגם היה אוכל הרבה מאוד ממש, עיין שם. והוא היה גבור בארץ שאין כדוגמתו, ואמרו שם: וכיון שנתעסק בתורה אפילו טליתו לא היה יכול לסבול, לקיים מה שנאמר מעולפת ספירים, מעלפת כחן של בני אדם שקשין כספירים, ואמרו שם אמר רבי אבא בר ממל, אם נתעלף אדם בדברי תורה והלכה, סוף שהוא נעשה בהם ספיר.

ועל רבי שמעון בן לקיש אמרו שהיה ליסטים גדול, ובלשון הזה אמרו (פרקי דרבי אליעזר פרק מ"ג), בא וראה מרבי שמעון בן לקיש, שהיה הוא ושני ריעיו בהרים גוזלין וחומסין כל אשר יעבור עליהם בדרך, מה עשה רבי שמעון, הניח לשני ריעיו שודדין בהרים, ושב לאלהי אבותיו בכל לבו בצום ובתפלה, והיה משכים ומעריב לבית הכנסת לפני הקדוש ברוך הוא, והיה עוסק בתורה כל ימיו ובמתנות עניים, ולא שב על מעשיו הרעים עוד, ונתרצית תשובתו, וביום שמת מתו שני ריעיו השודדים בהרים, ונתנו לרבי שמעון באוצר החיים ולשני ריעיו בשאול התחתונה, ואמרו שני ריעיו לפני הקדוש ברוך הוא, רבון כל העולמים, יש לפניך משוא פנים, זה היה עמנו שודד בהרים, והוא באוצר החיים ואנו בשאול תחתית, אמר להם זה עשה תשובה בחייו ואתם לא עשיתם תשובה, הנח לנו ואנו עושים תשובה גדולה, אמר להם אין תשובה אלא עד יום המיתה, משל למה הדבר דומה, לאדם שהוא רוצה לפרוש בים, אם אינו לוקח עמו לחם מארץ נושבת ומים מתוקים בים אינו מוצא לאכול ולשתות, ולא עוד אלא שהוא רוצה לילך לקצה המדבר, אם אינו לוקח מן היישוב לחם ומים, אינו מוצא במדבר לאכול ולשתות, כך אם האדם אינו עושה תשובה בחייו, לאחר מיתתו אין לו תשובה, אלא נתינת האיש כדרכיו וכפרי מעלליו, עד כאן, ואח"כ אמרו שהיה עמל בתורה כל כך, שאמרו בקהלת רבה (פרשה ג') רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוָה לָעֵי בְּאוֹרָיְיתָא כָּל צָרְכֵּיהּ בַּהֲדָא אֱלִיסַס דִּטְבֶרְיָא, וַהֲוָה פַּיְילָדָה נָהֵיג מְעַתֵּיד לֵיהּ חַד מַשְׁקוֹיֵי דְמַיִם בְּכָל יוֹם, וַהֲוָה עָלֵיל מְשַׁלְהֵי מְשַׁלְהֵי וְנָסֵיב בֵּיהּ וְשָׁתֵי לֵיהּ, חַד זְמַן עָל וִיתֵיב גַּבֵּיהּ וַעֲבֵיד עִמֵּיהּ אֲוִיר קַלִּיל, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי, נָהוֹר אַתְּ דַּהֲוֵינָא אֲנָא וְאַתְּ אָזְלִין לִכְנִשְׁתָּא כַּחֲדָא, אַתְּ זְכֵית וְהַהוּא גַבְרָא לָא זָכֵי, צַלֵּי עֲלַי דְּיֶהֱוֵי חוּלָקִי עִמָּךְ לְעַלְמָא דְּאָתֵי. אֲמַר לֵיהּ וּמַה נְּצַלֵּי עֲלָךְ דְּנֶהֱוֵי לָךְ, דְּאָתֵת עִם בְּנֵי אוּמָּנוּתָךְ, דְּכָל אֵינָשׁ וְאֵינָשׁ לָא מַשְׁרִין אֶלָּא עִם בַּעֲלֵי אוּמָנוּתֵיהּ.

רבי יוחנן מכר כל נכסיו לעסוק בתורה ועליו אמרו (שיר השירים ח, ז): אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב רבי יוחנן את התורה בוז יבוזו לו .

רבי אלעזר בן פדת אמרו עליו (עירובין נד:) באהבתה תשגה תמיד (משלי ה', י"ט) – כגון רבי אלעזר בן פדת. אמרו עליו על רבי אלעזר שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, וסדינו מוטל בשוק העליון של ציפורי כו', כי לא היה משגיח על דבר בעולם מלבד התורה הקדושה.

ועתה אתה אחי המבקש, אל יפול לבך חס ושלום, אזור כגבר חלציך וקיים דברי הרמב"ם להלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכות ו' – ז') זה לשונו: מי שנשאו לבו לקיים מצוה זו כראוי ולהיות מוכתר בכתר תורה, לא יסיח דעתו לדברים אחרים, ולא ישים על לבו שיקנה תורה עם העושר והכבוד כאחת, כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ולא עליך הדבר לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה ואם הרבית תורה הרבית שכר, והשכר לפי הצער. שמא תאמר עד שאקבץ ממון אחזור ואקרא, עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא, אם תעלה מחשבה זו על לבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם, אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי ולא תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה. עד כאן לשונו.