שהשקידה הפשוטה בהתמדה היא הדרך המובטחת להצלחה

הנה אמרו באבות דרבי נתן פרק ו': "מה היה תחלתו של רבי עקיבא, אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום, פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר מי חקק אבן זו?, אמרו, לא המים שתדיר נופלים עליה בכל יום?, אמרו לו עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים?, מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו, מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם, מיד חזר ללמוד תורה, עד כאן, והנה ידוע שכל אות ואות שכתבו חכמים בכל מקום הרי יש לנו ללמוד מזה דברים הרבה, ועל מה ראו צורך לספר כל ספור המעשה הזה שהיה עם רבי עקיבא, אלא כדי שנלמוד מן המים והבאר את מה שלמד מהם רבי עקיבא, ואז נבין הקל וחומר איך הוא ומה כוונתו, ועל ידי זה נבוא לעשות את מה שעשה רבי עקיבא, ואמנה פירוש אחד נראה לפרש דרבי עקיבא למד מן המים והבאר את עוצם תכונת השקידה המתמדת בלי הפסק, ואף על פי שהיא מועטת שבכל המועטות עד שאינה נראית כלל, והביאור בזה כי בודאי לא יעלה על הדעת בשום אופן שאיזה טיפות של מים יחקקו אפילו מחצית הבאר, כי אם דוקא בהתקבצות כמה אלפי אלפים טיפות שמטפטפות ורודפות אחת את חברתה בהתמדה גדולה בלי הפסק ובלי חלישות בפרק זמן גדול מאד, וכמו שענו לרבי עקיבא לא המים שתדיר נופלים עליה בכל יום, כי הרוצה לגבר ולהסיר כל המחיצות, הנה הוא צריך להתמיד בעבודתו תדיר בכל יום, ואף על פי שהוא עושה מעשים שאין נראה בהם שום יכולת לכלום כלל, ומה גם שבודאי כל חלק וחלק אפילו הקטן שבקטנים יש בו כח משהו, והמציאות תוכיח שלא יתכן שלא היה בטפה הראשונה כח משהו לבקע האבן, כי אם לא היה בה תועלת, למה בשאחריה היה תועלת, וכן בשלאחר אחריה עד סופן, אלא בהכרח שבכל טיפה וטיפה היה ממש, ועל ידי השקידה המתמדת הוציאו כולן את התוצאה מן הכח אל הפועל, ועתה יש קל וחומר, ומה רך שאין בו ממש לגבי הקשה, עם כל זאת כאשר לא נח ולא שקט זמן ופעל רב בלי הפסק, לסוף פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שעל ידי הדבקות בה בשקידה מתמדת בלי הפסק שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם, וממחשבה למעשה, שתים עשרה שנה עשה שלא הפסיק ההתמדה, ועד שבא לביתו נלך שלא להפסיק אפילו רגע עד שנעשו עשרים וארבע שנים, ובתום עשרים וארבע שנים רצופות של שקידה מתמדת בלי הפסק כלל, אפילו הפסק לדרוך מן האגף ולחוץ אל מן האגם ולפנים, אז נעשה מה שנעשה, תאמרו שדבר שמתקבל על הדעת הוא, הרי כבר אמרו באבות דרבי נתן משל על מה שעשה רבי עקיבא בעצמו, זה לשונם: "רבי שמעון בן אלעזר אומר, אמשול לך משל למה הבד דומה, לסתת שהיה מסתת בהרים, פעם אחת נטל קרדומו בידו והלך וישב על ההר, והיה מכה ממנו צרורות דקות, ובאו בני אדם ואמרו לו מה אתה עושה, אמר להם הרי אני עוקר ומטילו בתוך הירדן, אמרו לו אי אתה יכול לעקור את כל ההר, היה מסתת והולך עד שהגיע אצל סלע גדול, נכנס תחתיו, סתרו ועקרו והטילו אל הירדן, ואמר לו אין זה מקומך אלא מקום זה, וכו', עד כאן.

ועתה יש כאן לתמוה, הרי בודאי המשל דומה לנמשל, ואם כן אדם שאומרים לו כך על עסקו, שאין הוא יכול להצליח בה, ולא החזיקו בידו ושבחוהו, ובודאי היה ללעג ולקלס, והראיה שהיתה רחל אשתו עושה שינוי על גב החמור כדי להראותו שלא יתפעל מן הבריות, מי שאירע לו כך בעסקו, מה יש לו עוד בחייו כי אם להתעקש על זה, ולא יש לו עסק אחר יפה ממנו שיברור לו מכל העסקים שבכל העולם, אלא שידע רבי עקיבא בעצמו כי התורה היא חייו ואורך ימיו, והיה אוהב את המקום ואת התורה, ומכאן ואילך לא עליו המלאכה לגמור ואי הוא בן חורין ליבטל הימנו, ולמה ישא פני איש, ומזה חייבים אנו ללמוד, כי בודאי יש הרבה פעמים שאדם חפץ להתעלות בתורה או בעבודה באיזה דבר ואופן, שהוא תמוה ומחפיר את בעליו עד שכל הבריות מודים מודים משתקין אותו, והוא בוש ונכלם ונמנע מזה, אל לו לימנע מזה! ולא ימסור עצמו למיתה בעבור כבוד מדומה, ואדרבה, כך היא דרכה של תורה, כמו שאמרו באבות דרבי נתן, אם לובש אדם בגדים צואים ואוכל תמרים חרבים ויושב ומשמר על פתח של חכמים, כל עובר ושב אומר שמא שוטה הוא זה, לסוף אתה מוצא כל התורה כולה עמו.

ועוד שרבי עקיבא ידע בעצמו שמה שאמרו לו אי אתה יכול לעקור את כל ההר, לא כן הם דוברים, ולא נטה לבו להאמין להם, כי ידע נאמנה, ראשונה שצריך הוא לעשות כן גם לולא התוצאה המתוקה, ועוד שחלף מה שאמרו לו שאי אפשר לו, היה הוא אומר לנפשו אפשר ואפשר, כי בודאי שמע בקול אשתו הצדקת שאמרה לו שלא לתת אל לבו דברי הבריות על מעשיו, ושלאחר זמן גם הם ישתקו ויאמרו אמת, וכן צריך כל אחד לעשות תמיד, ולא יהיו מעשיו נמדדין לפי מאמרי הבריות, אלא לפי האמת, שאם הוא נועד בעולם הזה אל המעשה הזה, אות הוא שבודאי הוא הגון וראוי לזה, ואם ירצה בזה תמיד ויתעקש על זה, לסוף יצליח, אמנם בודאי דרך ההצלחה שיהיה מותר והולך תמיד לעולם על כל שאר הרצונות שאינם נכללים ברצון הזה, והבא ליטהר מסייעין אותו, וכיון שיפתח פתח כחודו של מחט, דהיינו התחלת המעשה כמות שהיא, יפתח לו הקדוש ברוך הוא פתח כפתחו של אולם, ופתח שעגלות וקרונות נכנסין בו.

הוי אחי חביבי מחמדי! צר לי על מי שאינם מקיימין זה בעמצם, היה חכם ואל תהי טיפש, כי לא לעולם חוסן, ותיכף יגיעו ימים אשר תאמר אין לי בהם חפץ, חכם בני ושמח לבי ועזוב כל חמודי עולם שממילא יעזבוך עוד מעט קט, ותכנס בתורה לעולם ואל תרפה ממנה לעולמים אפילו רגע, והתפלל על זה כמו כן תמיד, ומסור נפשך למיתה על זה, כי אדרבה זה חייך, והדברים האחרים הם מיתות מיתותך ממש, ובזה תצלח ותעלה מעלה מעלה בלי הפסק בזה ובבא, כמאמרם ז"ל תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, שנאמר ילכו מחיל אל חיל וגו'.